פקקי שעם בקרוב רק לאספנים בלבד

בעיית השיעום – מצב שבו ליין יש ארומה של קרטון טחוב, או עובש או ספרים ישנים – נגרמת כתוצאה מפעילות חיידקית בתוך "חדרי" השעם. הפעילות הזאת מותירה אחריה חומר שאת שאריותיו ניתן להריח גם בכמויות קטנות מאוד.התופעה נגרמת ככל הנראה ב- 3% עד 6% מהיינות, תלוי עם מי מדברים. 

מרבית היקבים בעולם החדש עוזבים את השעם לטובת פתרון אחר, עוזבים אותו לטובת פקקי ההברגה. פקקים אחרים שנמצאים כיום בשוק הם פקקי חליצה סינטטיים שונים או פקקים "טכניים" מסוגים שונים.

פקק ההברגה הוא פתרון נח מאוד. הוא קל לפתיחה, קל לסגירה חוזרת ואמין למדי בכל מה שקשור ברמת הסגירה של היין. ישנם מי שכבר אומרים שהוא אמין אף מדי והוא טוב רק ליקבים שעושים יינות ללא כחל וסרק, פקק ההברגה לא סלחני,ולמה הכוונה, פקק השעם כמו שהוא מעלים ארומות עדינות הוא גם מ"גלח" ריחות לא נעימים ביין כגון סרחונות שנובעים משמרים מתים או עודף ביסולפיט כחלק משגיאות במהלך ייצור היין. יין שסגור בפקקי הברגה חייב להגיע לבקבוק שהוא במיטבו. לגבי יכולות היישון, ובכן היא תלויה במרכיביו הכימיים של היין ותתרחש עם הזמן ללא קשר להיותו של הסגר פקק שעם או הברגה. נעשו ניסיונות של עשרים שנה שהוכיחו שהיין בפקק הברגה נשתמר יותר טוב.

ישנם עוד פתרונות אחרים כגון פקק הדיאם, פקק שעם דחוס שעובר תהליך שטיפה מיוחד, ופקק סינטתי אחר בשם SupremeCorq. הסופרימקורק הוא פקק סינתטי שעשוי משבבים שנדחסו והודבקו יחד. בהקשר הזה, שווה לציין שיקב מאסי האיטלקי החליט לעבור להשתמש בפקקים אלה בחלק מהיינות שלו. ישנם גם פקקי סיליקון הבעיה איתם הוא שהצרכן לא תמיד יודע באיזה פקק  מדובר בגלל הקפסולה שמסתירה אותו ואז הוא מסתכן בריחות לא נעימים אם הוא ישכיב היין. 

פקק הדיאם הוא פקק טכני – כלומר כזה שעשוי משבבים (של שעם, במקרה הזה), שהודבקו שוב. בתהליך הייצור שלו, השבבים נשטפים ב- CO2 שנמצא במצב

של בין נוזל לגז. במצב כזה, אומר היצרן, הוא בעל תכונות שימוש כמו של נוזל, ובעל תכונות ויכולות חדירה כמו של גז. בנוסף, משולבות בפקק קפסולות מיקרוסקופיות שמכילות גז. אלה תורמות ליציבות של הפקק ולשמירה על הלחות שלו; שעם, אם לא מרטיבים אותו בהנחת הבקבוק על צידו, מתייבש ומאבד את האלסטיות. הפקק הזה – נשאר גמיש ויציב. הרבה מאוד עבודה, מחקר וידע, השקיע כאן היצרן, ללא ספק.

פתרון חדשני נוסף הם פקקי זכוכית עם אטם סיליקון שלא בא במגע עם היין. החיסרון הוא שהיצרן הבקבוקים חייב להתאים את עצמו לסטנדרטים גבוהים מאוד של דיוק בקוטר ובגובה הבקבוק. 

מה קורה בארץ, החלוצים שהתתחילו עם זה אמנם אבל מאוד בקטן היו יקב תבור ויקבי בנימינה אך ורק ביין הלבן. הראשונים שעשו את המהפכה האמיתית כחמישים אחוז מכמות היין שהם מייצרים גם ביינות הלבנים וגם באדומים היו יקב תשבי אחריהם הגיעו יקבי כרמל עם סדרה חדשה שנקראת יאנג סלקטד.

בעתיד נראה עוד ועוד יקבים שיחפשו פתרונות כי תעשיה ששואפת כל הזמן לאיכות לא יכולה להשלים עם יינות מקולקלים בגלל הפקק.

אם לומר את האמת, מבין התחליפים, פקק ההברגה בעל הכי הרבה יתרונות. הפקקים הסינטטיים הרסו כבר יותר מפותחן בקבוקים אחד. השליפה שלהם קשה למדי, בטח יחסית לשעם. כמעט בכל הסוגים, החזרת הפקק לבקבוק היא מלאכה כמעט בלתי אפשרית. אם עורכים טעימה של כמה בקבוקים, או שסתם יש שאריות – הפקקים האלסטיים הם פשוט אלסטיים מדי. הם חוזרים למצב הגולמי שלהם מהר מאוד, וקשה להחזיר אותם לבקבוק. זה אולי לא חסרון בארצות שבהן שותים הרבה יין, או במסיבות, אבל כששותים "כוס ליום", זאת בעיה.

אייל בר חיים

Cellar Master

חזרה